מיכל ויואב נשואים כשנתיים, טוב להם ביחד, אולם מיכל הגיעה לטיפול מוטרדת מאוד משינוי שחל לאחרונה ביחסה לצורך של יואב לעשות פעילויות פנאי הקשורות רק אליו. "לאורך כל הקשר שלנו אני תמיד רציתי שנבלה כל רגע פנוי ביחד, אף פעם לא הבנתי את הרצון של יואב ללכת לשחק כדורגל בשבת עם חברים, כעסתי על כך שהעדיף אותם על פני הבילוי המשותף שלנו, כשמישהו מאיתנו קיבל הזמנות לאירועים מהעבודה, תמיד היה נראה ליואב טבעי שנציג מטעמנו ילך ולא שנינו יחד, אותי זה הוציא מהכלים, לא הבנתי איך אפשר להעלות על הדעת ללכת לבלות בלי בן/בת הזוג ועוד ליהנות מכך.
יואב מצידו תמיד עודד אותי לעשות דברים גם לבד, לצאת עם חברות, ללכת למכון כושר וליהנות מבילויים שהיו במסגרת מקום עבודתי, מצד אחד נהניתי מהמרחב שהיה לרשותי, מצד שני לא ידעתי כיצד לפרש אותו.".
מיכל ויואב עסוקים בנושא האיזון בין "אני" ל"אנחנו", כמה מקום יש ל"מרחב האישי" בתוך הקשר וכמה ל"מרחב הזוגי". במודל הזוגי אליו נחשפה מיכל כמעט לא היה מקום למושג מרחב אישי, התפיסה ששלטה ביחסים היתה שזוג עושה הכל יחד, גם אם לא תמיד לשניהם זה מתאים, לעשות לבד התפרש כחוסר רצון להיות יחד. מיכל ראתה את הוריה הולכים לכל מקום יחד, היא ראתה כיצד אביה מביע מחאה בכל פעם שאמה הביעה צורך בעשייה אישית, היא למדה שלאהוב זה ביחד, נקודה.
יואב, לעומתה גדל בבית שבו היה מרחב אישי וזוגי, הוריו היו עושים דברים יחדיו ובנוסף לכל אחד מהם היו גם עיסוקים אישיים בשעות הפנאי, אמו נהגה לצאת עם חברותיה אחת לשבועיים ואביו נהג לשחק ברידג' עם חבריו מידי שבוע, עבור יואב, זוגיות היתה מרחב לשניים יחד ולכל אחד לחוד ואהבה היתה היכולת לפרגן אחד לשני גם את המרחב האישי.
מיכל הגיעה אלי מבוהלת, היא הבחינה שבחודשים האחרונים לא כל כך מפריע לה כשיואב יוצא עם חבריו, היא שמה לב שהיא אפילו די שמחה ונהנית מערב פנוי לעיסוקיה שלה, דאגתה היתה שמא חדלה לאהוב את יואב. לשמחתה הבינה מיכל שהיא עוברת תהליך בריא, חשוב וחיוני לזוגיות.
היכולת לאפשר מרחב אישי בתוך הקשר תורמת לשמירת תחושת העצמי של כל אחד, נותנת לגיטימציה לשונות ולנפרדות וכך מרוויח הקשר כולו.
עיתון "גל גפן"
רובנו גדלנו על התפיסה ש"בעיות" צריך לתקן ואת מה שעובד טוב, אין טעם לציין. ההתמקדות בבעיות, ב"חסר" במה שלא עובד היא חלק מהשיח החברתי, רובנו רגילים להעיר ולהצביע על מה ש"לא בסדר", מתוך המחשבה שעלינו להתמקד במה שטעון תיקון ושיפור. רגע לפני שמאפשרים לתפיסות הללו לשכנע אותנו לגמרי בצדקתן ולחיות בצלן.
כדאי לשים לב לכמה נקודות:
איך עושים את זה?
הכרה והוקרה - למלים הטובות יש כוח מניע, כל אדם רוצה שיראו אותו, שישימו לב לכוונות שלו, לנתינה שלו, היכולת להתייחס לכך בתוך קשר זוגי, לציין דווקא את מה שנתפס כ"מובן מאליו", מעשירה ומזינה את המרחב הזוגי. אמירות כמו: "ממש נהניתי לראות אותך צוחק ומשתובב עם הילדים תוך כדי התארגנות הערב, בעיני אתה אבא נפלא" או "היה לי ממש כיף לפטפט יחד אתמול בערב, הרגשתי שוב כמו פעם, כשרק הכרנו", מבטאות הערכה הדדית אחד כלפי השני כבני אדם, כבני זוג וכהורים והיא חשובה ומשמעותית מאוד לזוגיות.
עיתון "גל גפן"
עם הולדת הילד הראשון נולדים גם אמא ואבא, מערכת חדשה מצטרפת למשפחה והיא ההורות.אין ספק שההורות מביאה המון שינוי לזוגיות, למעשה המערכת הזוגית הופכת למערכת משפחתית וכעת היא מכילה 3 תתי מערכות – זוגית, הורית, ילדים.
באופן טבעי חלק גדול מהאנרגיה שהיתה מושקעת עד כה ביחסים בין בני הזוג מועברת לטיפול בזאטוט חסר אונים התלוי בנו. האיזון במערכת מופר והמשימה של הזוגיות בשלב הזה היא לאפשר תקופת הסתגלות למצב החדש ולמצוא איזון מחודש.
חשוב להבין שבחיים ישנן תקופות ושלבים שבהם ההורות אכן תופסת מקום גדול יותר מהזוגיות, בייחוד כשמתווסף עוד ילד למשפחה וכשהילדים קטנים, וזה בסדר גמור ונורמלי לחלוטין.הרעיון הוא להגיע בסופו של דבר לאיזון, כך שלא נישאב לגמרי להורות ונשים בצד את הזוגיות, הרי אחרי שהילדים גדלים וכ"א מהם עסוק יותר בעיסוקיו אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו כשני זרים הגרים באותו בית.
אז לצורך כך, כמה טיפים:
לסיכום, אל תניחו להורות למלא את חייכם ולהשכיח מכם את חדוות הקשר הזוגי, עשו מקום לזוגיות שלכם, הזינו ודשנו אותה, הרווח יהיה כולו שלכם ובסופו של דבר גם של ילדיכם.
עיתון "גל גפן"
מיומנות ההקשבה הינה אחד מהמרכיבים המרכזיים בתהליך התקשורת הבינאישית. כולנו מקשיבים זה לזה מידי יום, אך פעמים רבות על אף ההקשבה נדמה כי הדיאלוג נשמע כמו דו שיח של חירשים ואף אחד מאיתנו לא מצליח באמת להבין את השני ולהרגיש מובן. זה קורה מכיוון שלרוב אנו מקשיבים מתוך העולם הפנימי שלנו ולא לוקחים בחשבון שזה לא תמיד מחובר לכוונות של השני.
הקשבה אמיתית, איכותית ומועילה נקראת הקשבה אמפטית. אמפטיה היא היכולת לראות את האחר במקום בו הוא נמצא, מבלי לשפוט אותו או לחפש היגיון בדבריו. הקשבה אמפטית היא מיומנות לא פשוטה כלל אך ערכה לא יסולא בפז והיא בסיס הכרחי לפתרון קונפליקטים יעיל ולהזנת המרחב הזוגי.
בתהליך ההקשבה האמפטית עלינו להסכים לעזוב לזמן מה את עולמנו האישי, את האמונות, התפיסות, התחושות, ההיגיון והשפה הקיימים בו ולחצות גשר דמיוני אל תוך עולמו של בן הזוג, מתוך הבנה ששם אנו הולכים לפגוש אותו בעולמו הפרטי, בשכונות הפנימיות שלו, בשביליו האישיים, אנו הולכים להיחשף לאמונות ולתפיסות, לרגשות ולתמונות הניבטות מעיניו. כשאנו מגיעים לעולמו, עלינו להקפיד להשאיר את השיפוטיות וה"עובדות" מאחור, ברגעים אלו אין כל משמעות או חשיבות למה הגיוני או נכון בעינינו, עלינו להבין שהתמונה הניבטת מעיניו של בן זוגנו שייכת לעולמו והפרשנויות שלו את הסיטואציות מלמדות אותנו על עולמו הפנימי ולא אומרות דבר עלינו או על כוונותינו.
מה מסייע להיות בהקשבה אמפטית?
כשהדובר פותח את לבו ועולמו הפנימי ומארח את המקשיב מוטלת עליו האחריות לדבר אך ורק על עצמו ועל תחושותיו, למשל: במקום, "את שתלטנית ולא נותנת לי אוויר", עליו לומר: כשאת שואלת אותי הרבה שאלות ורוצה לדעת כל הזמן מה עשיתי ומתי אני מרגיש שאין לי מרחב, שלא סומכים עלי...". כשהדובר מדבר על עצמו ולא על השני הוא מזמין הקשבה ולא התגוננות.
הנחת המוצא היא שאין אמת או מציאות אחת, הכל זה פרשנות של המציאות, כלומר, סובייקטיביות. כשאנו מבינים שאין לאף אחד מונופול על ה"אמת", אלא מדובר בשתי נקודות מבט שיש מקום וכבוד לכל אחת, ניתן יותר בקלות לקבל את השונות.
חשוב לציין שמטרת ההקשבה האמפטית איננה ניסיון לקבוע מי צודק ומי לא, אלא הבנה מלאה של האחר וכאן חשוב להדגיש כי הבנה איננה בהכרח הסכמה.
כמובן שתהליך ההקשבה הדדי כדי שכל אחד יחוש לגמרי מובן.
עיתון "גל גפן"
נתינה בקשר הזוגי היא אחד היסודות החשובים. כאשר הנתינה נוכחת היא מאפשרת לכל אחד לחוש נאהב ובעל ערך, לחוות סיפוק מיכולתו לתת לאחר והנאה מן הקבלה. אלא שגם כאן, בנושא לכאורה כל כך פשוט וברור מאליו, יש אינספור דרכים לחוות ולהבין נתינה ולכן לשים לב לכמה נקודות.
ראשית, האם הנתינה שלי מחוברת למה שאני רוצה לתת או למה שבן הזוג רוצה לקבל? למשל: ירון ורותי הגיעו לטיפול כששניהם פגועים זה מזו, ירון שרצה לבטא את אהבתו ודאגתו לרותי קנה לה בהפתעה שרשרת עם יהלום, לאכזבתו רותי הגיבה באכזבה ואף בכעס וטענה כי מה שהיא היתה רוצה ממנו זה יותר פרגון ומלים חמות ולא מתנות.
שנית, האם הנתינה שלי היא מה שהייתי רוצה לקבל או מה שאני יודע שבן/בת הזוג רוצה לקבל? פעמים רבות אנו מעניקים לבן/בת הזוג את מה שהיינו רוצים לעצמנו, מתוך המחשבה הטבעית שמה שיעשה לנו נעים עשוי להיות טוב ונעים לבן/בת הזוג. אלונה הפתיעה את בעלה במסיבת יומולדת מלאת חברים ובני משפחה, היא מאוד אוהבת מסיבות, אולם היא לא ייחסה מספיק חשיבות לכך שאורי בעלה מעדיף לרוב אירועים אינטימיים וגם לא אוהב הפתעות.
נקודת נוספת היא האם אני מקפיד לתת גם לעצמי? נתינה לעצמי היא הקרקע הבריאה לנתינה לאחר. כשאדם לא מאפשר לעצמו הנאות אישיות, מרחב אישי וזמן לעצמו, הוא הופך אט אט ממורמר וטעון, פעמים רבות מבלי לשים לב הוא יפתח כעס וטינה כלפי בן/בת הזוג, בעיקר אם הם מאפשרים לעצמם את מה שהוא לא מאפשר לעצמו. כשאדם מאפשר לעצמו ליהנות ולהזין את עצמו כאדם ולא רק כבן/בת זוג או כהורה, הוא חש מסופק ופנוי יותר לנתינה לשני ולמשפחה בכלל.
בנוסף, האם אני מאפשר לעצמי לקבל? ישנם אנשים אשר מתקשים לקבל מהאחר. מכל מיני סיבות הם חשים צורך תמידי להיות אלה ש"נותנים" ומעניקים". חשוב לזכור שהיכולת לקבל וליהנות מהנתינה של בן/בת הזוג היא נתינה לכשעצמה, מכיוון שכך השני חווה את הסיפוק שבנתינה והקשר מרוויח את תחושת ההדדיות.
ולבסוף, נתינה מגיעה בהמון דרכים וצורות, בפרגון, בהערכה, במלה טובה, בהתייחסות דווקא למה שנראה כברור ומובן מאליו, בהתחשבות ההדדית וברצון לתת מהלב.
זיכרו תמיד:
כששניים נותנים זה לזו – שניים מקבלים,
כשכל אחד עסוק במה הוא מקבל ולא מקבל – אף אחד לא מקבל
עיתון "גל גפן"
אין ספק כי ההחלטה על גירושים היא מההחלטות הכואבות והקשות שזוג מקבל בחייו. לא משנה מה הגורמים להחלטה ואם בסופו של תהליך היה זה הצעד הנכון עבור בני הזוג והמשפחה כולה, עדיין מלוות את התהליך תחושות קשות של אובדן, שבר, התפרקות וכאב.
פעמים רבות תחושות אלו המצויות בעומק הבטן ונחוות כפגיעות יוצאות החוצה דרך כעסים, תסכולים, מתחים, מאבקים ולעיתים גם התנהגויות נקמניות. בתוך כל אחד מבני הזוג מתחוללת סערה רגשית המשפיעה כמובן על המרחב הזוגי שלמעשה הולך ומתפרק, כל התחושות הקשות נזרקות אל המרחב הזוגי אשר שם נמצאים גם הילדים.
בזמן הסערה מאוד קשה להבין ולחוות את התפרקותה מחד של המערכת הזוגית ונוכחותה הנצחית מאידך של המערכת ההורית. בני הזוג המתגרשים אמנם נפרדים זה מזו כזוג, אך נשארים לכל חייהם כזוג הורים עבור ילדיהם. בעבודתי, טרם פגשתי בהורה הרוצה לפגוע בילדיו ולהקשות עליהם את התהליך הקשה ממילא, אולם בזמן הסערות הרגשיות קל מאוד להיסחף ולטבוע בים התחושות הקשות ולשכוח לרגע את האחריות ההורית כלפי הילדים.
לכן, כמה כללי זהב חשובים במטרה להגן על הילדים:
אם ההחלטה להתגרש כבר נפלה ניתן לומר: "בני זוג לפעמים מגיעים למצב בו הם מרגישים שכבר לא טוב להם לחיות ביחד, האווירה כבר לא נעימה ומשפיעה על כולנו, לכן החלטנו להפרד, בכל מקרה אנחנו אוהבים אתכם ותמיד נשאר ההורים שלכם".
עיתון "גל גפן"
אחת ממשימות הנישואין היא להצליח להקשיב לעצמי ולבן הזוג בו זמנית ובכך לעשות מקום לשניים.
לזוגיות נכנסים שני בני אדם כאשר כל אחד הוא עולם ומלואו, עולם עם שפה משלו, תחושות, תפיסות, הבנות, בכל עולם כזה יש שבילים ומפה ואף על פי שנוכל למצוא בהמון עולמות את אותן המלים, בכל עולם יש להן משמעות שונה, למשל המושג "אכפתיות", אם נביט מקרוב נגלה שבכל עולם המלה אכפתיות מתפרשת באופן שונה והדרך אליה עוברת בשבילים שונים, בעולם אחד אכפתיות משמעותה להיות קשוב, לתת לבן הזוג את מבוקשו, להתעניין בתחושותיו, בעולם אחר אכפתיות משמעותה לעשות בשביל השני מה שנראה לי שטוב לו, להזמין חופשה זוגית או סתם להפתיע.
כך יוצא ששני בני הזוג מבקשים ומצפים זה מזה לאכפתיות, מניחים שהכל מובן, אך בפועל מגיעות תחושות של אכזבה וכעס מכיוון שחסרה ההבנה שלכל אחד יש תמונה שונה בראש לגבי הבעת האכפתיות.
כדי שזוגיות תהיה מקום שבו שני בני הזוג חשים בנוח, חשים שיש להם מקום ורשות לבטא את קולם, חשוב להכיר בשונות בין שני העולמות ולתת לה לגיטימציה וזכות קיום. הדיאלוג הזוגי בדרך אל פתרונות מעשיים חייב להתחיל על בסיס ההבנה הזאת, מכיוון שזהו מקום נטול שיפוטיות או ביקורת.
לדוגמא: רונן אוהב את יום שבת, בשבילו זהו יום מנוחה, יום משפחה ופסק זמן ממשימות היומיום, דפנה לעומתו רואה ביום שבת זמן פנוי והזדמנות נהדרת להשלמת משימות ארגון וניקיון שלא הגיעו אליהן במהלך השבוע, בין השניים נוהל ויכוח מתמיד כאשר דפנה ראתה את רונן כעצל ומבזבז זמן ואילו רונן ראה בדפנה לחוצה ולא מסוגלת לנוח, בכל שבת שנשארו בבית הם רבו, דפנה ניקתה ארגנה ורטנה ורונן הסתגר בעצבנות ולא נהנה מהשבת.
בטיפול הזוגי כל אחד מהם נחשף למשמעות השונה של יום השבת ולגורמים שגיבשו תפיסות אלו, הם הגיעו להבנה הדדית וכל אחד הצליח להכיר בתפיסות השונות של השני ולתת להן כבוד ולגיטימציה, ההנחה היתה שלכל אחת מן התפיסות יש את ההגיון שלה.
על בסיס ההבנה הם התפנו לחפש פתרון שיתאים לשניהם, לאחר שדפנה הקשיבה קשב מלא לרונן היא יכלה להתחבר להגיון שלו והרגישה שבעצם זה יהיה רעיון לא רע בכלל לקחת את יום שבת כחופש אמיתי מהרוטינה השוטפת, הם החליטו שימי שישי, שבהם רונן לא עובד, יוקדשו לטיפול במשימות הבית ובמצבים חריגים ודחופים שלוחצים על דפנה הם יישארו בשבת בבית, היא תארגן כאוות נפשה מבלי לכעוס על רונן ש"לא עוזר" ורונן יבדוק במה הוא יכול לתמוך בדפנה, למשל להכין ארוחת צהריים או לקחת את הילדים כדי שיהיה לה זמן פנוי ושקט.
דפנה ורונן הצליחו לזוז ממרחב ה"מי צודק" למרחב היחסים הטובים.
עיתון "גל-גפן"
לכל אחד מאיתנו יש בראש ציפיות, רצונות וכמיהות מבני זוגנו. לרוב אנו מצפים שבן/בת הזוג יגשימו לנו את אותן ציפיות, לעיתים אף מבלי שנצטרך לפרט מה בדיוק עובר לנו בראש. מתוך עצמנו אנו מביטים בבן זוגנו ושמים עליו את מלוא האחריות למלא את מבוקשנו וצרכינו, אולם עד כמה אנו לוקחים אחריות אמיתית על עצמנו במטרה לעזור לבן זוגנו לתת לנו את מה שאנו זקוקים לו? אנו רוצים שיקשיבו לנו, באיזו דרך אנו עוזרים לבן הזוג להקשיב לנו? אנו רוצים שיעניקו לנו חום וקרבה, מה אנו עושים כדי לעזור לשני להעניק לנו את זה?
לרוב, הציפייה נמצאת בראש או במקרה הטוב אנו טורחים להביע אותה על ידי בקשה אולם כשזו לא מתמלאת אנו כועסים, מבקרים ומתלוננים. כך קורה למשל, שבעוד שאנו כמהים לחום ומגע במקום לבקש אנו נעלבים, מתלוננים על העדרו ומבקרים את בן/בת הזוג ועל ידי כך מרחיקים מעצמנו יותר את הסיכוי שצרכינו ייענו.
גל ורינת הגיעו עם צרור תלונות הדדיות, היא טענה שגל לא מעניק לה חום ואהבה, הוא התלונן על כך שהיא כל הזמן מתלוננת ודורשת תשומת לב. אחד האתגרים של בני הזוג היה ללמוד כיצד להפוך את התלונות לבקשות.
רינת דיברה על משמעות החום והמגע עבורה, היא סיפרה כיצד היא גדלה בבית בו הוריה היו מבטאים את אהבתם דרך המגע, עבורה החיבוק, המבט והמילה הטובה היו ביטוי לחמימות ולקרבה, דרך המרכיבים הללו האהבה תמיד נשמרה באוויר ואפשר היה להתמודד עם כל קונפליקט. רינת נתבקשה להביע בפני גל שתי בקשות, האחת כמיהה גדולה, בקשה בה היא יכולה לתת דרור לכל מאווייה: "הייתי רוצה שתמיד תמיד תפגין כלפי חום ומגע של אהבה" והשניה קונקרטית וממוקדת כך שגל יוכל לבדוק בעולמו מה מתוכה הוא מסוגל להעניק ובאיזו מידה ואופן.
על רינת היה לקחת בחשבון שבקשתה יכולה להיענות בשלילה או להיענות חלקית. רינת ביקשה מגל שבכל בוקר הוא יעיר אותה עם נשיקה וחיבוק וכך יעשה גם בשובו מהעבודה. גל נענה לכך ברצון וציין כי מעולם לא ידע שלמגע וקרבה יש משמעות כל כך עמוקה עבור רינת. הכניסה כשרינת דיברה על עצמה ועל המקור לצורך העמוק שלה היא סייעה לגל להקשיב ולרצות למלא את בקשתה.
להפוך תלונות לבקשות – המשך:
בטור הקודם תיארתי את סיפורם של גל ורינת, אשר למדו לדבר על עצמם ולהפוך תלונות לבקשות. לאחר שרינת ביקשה מגל יותר מגע וחום, הגיע תורו של גל לשתף את רינת במצוקה שלו כשהיא לוחצת מדברת איתו בעת קונפליקט. גל היה זקוק ליותר מרחב אישי.
בבית בו גדל גל לא היה מקום לרגשות כמו כעס, מורת רוח, כאב או עלבון, ביטוי של רגשות מעין אלו הזמין מיד הוקעה, התעמתות או ניסיון להסביר מדוע אין הוא צריך להרגיש כך מחד אל מול ניסיונות לתקן, לנחם, להסביר ולחלץ מן התחושות הקשות מאידך. גל, כמו כל אדם היה זקוק למרחב אישי וללגיטימציה גם לתחושות הקשות, הפלישה המתמדת של הוריו, השאלות, הניסיונות לשנות את הרגשתו לימדו את גל שאין טעם להביע מורת רוח מול הוריו ושעליו להלחם על הצורך במרחב אישי, כתוצאה מכך התפתח אצל גל סגנון של הסתגרות והתרחקות בכל פעם שהיה מוצף ברגשות קשים.
ההתנתקות מהסביבה אפשרה לו את המרחב האישי לו היה זקוק, ובתוך עולמו הוא נהג להרגיע את עצמו ואת כעס.
עם הסגנון הזה הגיע גל אל הזוגיות, בכל פעם שהיה חווה כעס או מורת רוח הוא היה מסתגר בתוך עצמו במשך זמן מה. רינת חוותה הסתגרות זו כהתרחקות וחוסר אכפתיות ממנה, בעת שהיה בעולמו נדמה היה שהיא ויחסיהם כלל אינם חשובים לו. הדבר הציף בה חרדה גדולה והיא נהגה לנסות להתקרב, לפייס, להגיע אליו, ככל שהיא ניסתה יותר כך גל חש מאוים וחנוק יותר והוסיף להתרחק.
כשגל שיתף את רינת והסביר לה כיצד התפתח סגנון ההסתגרות בחייו, הוא סייע לה להבין כיצד עזר לו דפוס זה לגדול במשפחתו, רינת הבינה כי הדפוס איננו ביטוי לחוסר אכפתיות או אהבה כלפיה מצד גל, אלא דרך המסייעת לגל לקחת מרחק ולארגן את עצמו מחדש. כעת היא יכלה לראות דפוס זה לא כמכוון נגדה אלא כמכוון להגנה על גל.
בקשתו מרינת היתה שכשהוא מזהה שהוא מוצף ועליו לקחת מרחק, הוא יאמר לרינת שהוא זקוק למרחב והיא מצידה תאפשר את המרחב ע"י כך שלא תשאל שאלות ותניח לו לגמרי.
רינת, שהיטיבה להבין כעת את הצורך של גל במרחב הסכימה להיענות לבקשה והביעה תקווה שההתרחקות לא תהיה ארוכה. שניהם הסכימו שכדי שזה יקרה כעת עליהם ללמוד כיצד לתת מקום לרגשות הקשים במרחב שביניהם.
עיתון "גל-גפן"
מיתוסים, אמונות ותפיסות רבות מועברים אלינו לאורך חיינו. אגדות, סרטים, ספרות ושירה מייצרים מיתוסים על זוגיות ונישואין.
כולנו יודעים שכל אגדה עתיקה על מלך ומלכה, נסיך ונסיכה מסתיימת במשפט המפורסם "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", כל סרט רומנטי ומתקתק מסתיים סצינת חתונה בין גיבוריו הנאהבים. המסר הוא שעצם הנישואין מביאים עמם את האושר, כאילו כל מה שצריך זה למצוא את ה"אחד/ת" ולהתחתן. אולם למעשה כדי שנישואין יעלו יפה על בני הזוג להשקיע כל הזמן ביחסים, ללמוד וללמד, לטעות ולתקן, לקחת אחריות אישית, לתת ולקבל. למעשה, נישואין, כמו החיים, מביאים איתם מה שעושים מהם.
מיתוס נוסף הוא "אם הוא אוהב אותי הוא ידע מה אני צריכה/רוצה" – הכמיהה שינחשו אותנו, שידעו מה נחוץ לנו מבלי שנגיד היא כמיהה ראשונית עוד מחוויית הקשר מול אמא. כשתינוק נולד אמו עסוקה כל הזמן בלנחש את צרכיו ובכל פעם שהיא קולעת הוא חש סיפוק, חום וביטחון. המוח הצעיר שלנו זוכר את התחושה הזו ולכן בכל פעם שבן/ת הזוג מנחש אותנו וקולע התחושה נפלאה ומספקת, אלא שלחיות את הציפייה הזו בתוך היחסים עלולה להוות בעיה רצינית, אנו שוכחים שהמוח שלנו לא שקוף ושבן/בת הזוג מגיעים עם מפה פנימית השונה משלנו, נישואין זהו מסע שבו בני הזוג לומדים אחד את השני תוך כדי תנועה ועל כל אחד מהם מוטלת האחריות ללמד את השני את השבילים במפה הפנימית שלו.
עוד מיתוס הוא "לכל סיר יש מכסה" – מיתוס המניח שלכל אדם יש את הזיווג שלו ולכן אם קשה ביחסים או לא טוב לי סימן שלא מצאתי את האדם הנכון. כך מערכות יחסים מתפרקות במהרה מבלי לקחת בחשבון שאולי מדובר ב"מסוגלות זוגית" שכל אחד מבני הזוג מגיע איתה וצריך לעבוד עליה ולא בהכרח במציאת מכסה לא נכון.
"בני זוג צריכים לעשות הכל ביחד" – הרצון והציפייה לעשות הכל יחד, להחזיק בדעה משותפת, לאהוב אותם דברים, קיימים לרוב בתחילת הקשר ומהווים חלק טבעי משלב ירח הדבש, אולם אם המיתוס הזה ממשיך ללוות את היחסים הוא עלול להיות הרסני, שכן היכולת של כל אדם לחוות את עצמו ואת בן זוגו כנפרד ממנו היא חיונית וחשובה להתפתחות התקינה של הקשר.
כדאי לזכור שמיתוסים הם צרים וחד מימדיים, בעוד שהחיים הם עשירים, רחבים ומורכבים, לחיות דרך מיתוסים משאיר לזוגיות מעט מאוד מקום לפרוח ולהתפתח.
הקמת משפחה היא אחת ממשימות החיים היותר משמעותיות ומורכבות בחיינו. מרגע ההחלטה לצעוד אל החופה, מתחילה להיווצר המשפחה. בתחילה נוצר התא הזוגי ועם הזמן הוא הופך לתא משפחתי.
אף אחד לא מלמד אותנו זוגיות וגם לא הורות, למעשה, קיימת הנחת יסוד שכל אלו אמורים להיות טבועים בנו מלידה. אנו מתחתנים כשלכל אחד פנטזיה בראש ומזוודה בלתי נראית ביד, אנו מניחים שהפנטזיה הזאת נמצאת גם אצל בן הזוג ושהמזוודות שלנו הן כמעט זהות. בחיי היומיום כל אחד פועל על פי התפיסות והכלים שהוא מוציא ממזוודתו ומכוון את מעשיו אל עבר הפנטזיה שלו.
ואז, ברגעים מסוימים אנו מתחילים לחשוד שאולי המזוודה של השני קצת "לא בסדר", כי היא לא בדיוק דומה לשלנו, ואנחנו לא תמיד מבינים לאיזה כיוון הוא הולך כי זה בטח לא נראה הכיוון שאליו אנחנו רוצים להגיע. לעיתים אנחנו מכוונים לאותו מקום, אולם לכל אחד יש כלים שונים ותפיסות שונות ביחס לדרך המובילה לשם.
השונות בין הפנטזיות ותכולת המזוודות, הרעיונות והתפיסות שמגיעים מהחברה והמציאות בחיי היומיום שלא תמיד מתיישבת עם החלום, כל אלו הם קרקע פורייה להבנה שהגיע הזמן לפתוח את המזוודות ולהכיר אותן לעומק, מה מונח בתוכן ומהיכן זה הגיע, מה נשען על מודל ההורים שלנו ומה על חוויות הילדות שלנו.
זה הזמן גם שכל אחד יבחן את המזוודה שלו, מה בתוכה מה התאים בעבר וכבר לא מתאים להיום, מה תמיד יישאר בעיניו איכותי ומועיל. אילו ערכים/תפיסות מתאימים לו ואילו לא. אילו תפיסות וערכים חשוב לו להוסיף למזוודה ומדוע.
במקביל לפתיחת המזוודות ניתן לבחון גם את הפנטזיה שיש לכל אחד בראש, מה זו משפחה בעינינו, כיצד היינו רוצים שהמשפחה שלנו תראה, אילו מאפיינים וערכים חשוב לנו לטעת בה, אילו ילדים אנו רוצים לגדל, אילו תכונות חשוב לנו לעזור להם לפתח וכמובן מדוע זה חשוב בעינינו.
השיתוף ההדדי בפנטזיה האישית ופתיחת המזוודות האישיות הינם תהליכים משמעותיים אשר מסייעים לנו להבין ולהכיר אחד את השני טוב יותר, לתאם ציפיות, להרחיב את מעגל התפיסות והרעיונות שלנו ביחס להורות ולמשפחה וכן מובילים אותנו מתוך מודעות ליצירת המזוודה המשותפת של המשפחה שלנו.
הפנטזיה המשותפת והמזוודה המשותפת שאנו יוצרים היא רחבה יותר, עשירה יותר ומהווה בעצמה מודל שאותו ייקחו הילדים שלנו, איתם לדרכם.
בטורים הקודמים דיברתי על השונות הקיימת בין בני זוג, על העולמות השונים מהם מגיע כל אחד אל הזוגיות, כתבתי על הכבוד לשונות כהנחת מוצא בסיסית ביחסים, כלומר, מראש להניח שיש היגיון וצדק בכל קול או תפיסה ולאחר הבנת האחר לגשת אל החיפוש אחר הפתרון ההולם.
היום אעסוק בשלב הבא לאחר ההקשבה האמפטית והדיבור על עצמי ולאחר ההבנה ההדדית – שלב קבלת ההחלטות. לאחר שכל צד חש מובן לעצמו ועל ידי בן הזוג וכמובן חש שהוא מבין את השני נוצרת לרוב תחושה של רצון לשתף פעולה וללכת זה לקראת זו.
היכולת להבין שמתחת לחלקים הביקורתיים/כועסים/מתנתקים, נמצא ילד/ה מבוהלים/מפוחדים/מאוימים, מצליחה למוסס הרבה הגנות ומאפשרת לבן הזוג לחמול על הילד הפנימי המחזיק את המצוקה. מתוך המקום הזה מתגבר הרצון ללכת לקראת השני.
בעת חילוקי דעות בנושא מסוים, לאחר שנוצר בסיס ההבנה ההדדית קיימות 4 אופציות לקבלת החלטות:
א. צד א' שכנע את צד' ב.
ב. צד ב' שכנע את צד א'.
ג. אף אחד מהצדדים לא השתכנע ויש עדיין אי הסכמה, אלא שכעת מתפנים בני הזוג לחפש פתרון יצירתי אשר יאפשר לשניהם לחוש בנוח איתו.
בשלב הזה עושים סיעור מוחות משותף, כל אחד מעלה על הכתב את כל הרעיונות, היצירתיים יותר והפחות, ההגיוניים יותר והפחות, הכל נרשם ואז בודקים יחד: מה שלא בא בחשבון עבור אחד מבני הזוג נפסל מיד, מגיעים לרשימה של כמה רעיונות המקובלים על שני בני הזוג. מחליטים יחד מהי האופציה הנבחרת ששניהם חשים בה בנוח וקובעים לכמה זמן מנסים אותה (שבוע, חודש).
חשוב לקבוע מסגרת של זמן על מנת לחזור ולבחון איך כל אחד מרגיש עם הפתרון הנבחר בחיי היומיום. חשוב לזכור ששום פתרון אינו קבוע ונצחי, הרעיון הוא שמה שמתברר כלא מתאים נפתח מחדש לדיאלוג ונבחר פתרון אחר לתקופת ניסיון.
ד. מחליטים שלא להחליט ולומדים לחיות עם השונות.
שימו לב, מחקרים שנערכו על זוגות הנשואים שנים רבות ומקיימים זוגיות המוגדרת מוצלחת ומספקת, מצאו כי 69% מהבעיות בזוגיות אינן פתירות, כלומר בני הזוג לא מצאו פתרון אחיד לנושא השנוי במחלקות, אלא למדו לחיות בשלום עם השונות והתפיסות השונות.
זכרו תמיד, אם נראה את השונות, לא כמקור לקושי, אלא כמקור להעשרה בזוגיות נאפשר כבוד ומרחב לשני בני הזוג דבר אשר ישפיע לטובה על כל אחד מבני הזוג ועל היחסים.
עיתון "גל גפן"
|
|
![]() |
© כל הזכויות שמורות למאיה לנג-גלעד